"צוותי הטיפול ברכבים של העתיד הם חומר גלם נדיר ויקר מאד" ראיון עם חן שניטמן בלילי, מנהלת חדשנות וקהילה באקומושן

את וענף הרכב – סיפור אהבה?

“לגמרי.
מגיל קטן יש לי אהבה לא מוסברת ובטח לא אופיינית לרכבים.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, מתעניינת בקרביים של הרכב של ההורים שלי, אפילו מפרקת אותו קצת.

בתיכון הייתי ה-כתובת לייעוץ רכישה של רכבים או דרכי טיפול ואחרי הצבא, בעוד כל החברות שלי זרמו לכיוונים מסורתיים יותר כמו תקשורת ומנהל עסקים, אני ידעתי שאני הולכת לכיוון אחד – אקדמיה בעולם הרכב.

אני זוכרת את אמא שלי אומרת , שאם אני רוצה להיות הכי טובה, אני צריכה ללכת על הלימודים הכי טובים, רק שאז – לא היו לימודים מתקדמים בענף הרכב.

אז נרשמתי ללימודי הנדסאות רכב במכללת עתיד, וביחד עם עוד חבורה של גברים, ייצגתי בכבוד ובאופן בלעדי את המין הנשי. אוסיף ואומר, שהלימודים היו מעניינים מאד, וברמה גבוהה מאד.

אחרי שסיימתי את לימודי ההנדסאות, התקשרתי לכל המכללות כדי לברר, האם נפתחה תכנית ללימודים גבוהים של רכב.
לאחר זמן, קיבלתי פניה ממכללת אפקה עם הבשורה לה חיכיתי: נפתחה התמחות רכב במגמת הנדסת מכונות.

למי שמכיר אותי, הבחירה בתואר מהנדס נראתה מאד תמוהה. גם לי.
אף פעם לימודים ריאליים לא היו כוס התה שלי, ובלימודי הנדסה, יש מהם בכמות נכבדת למדי.

אבל ידעתי, שאם אני רוצה להגשים את החלום, ולהתברג גבוה בענף הרכב עם תואר וקבלות – זו הדרך היחידה”.

איך עברו עלייך 4 שנות לימודי הנדסה עם התמחות רכב?

“קל, זה לא היה. אבל אם יש דבר שלמדתי בשנים האלה, הוא שאין דבר שבן אדם רוצה ולא משיג.

אפשר לסכם את השנים במילים ‘חריש עמוק’.

למדתי בימים ובלילות, במקביל לעבודה כדי לממן את הלימודים. השקעתי את כל כולי ובלימודים, ועם הרבה רוח גבית ובעיקר ידיעה שאני במקום הנכון לי – הצלחתי. קיבלתי תעודת מהנדסת מכונות עם התמחות רכב”.

מה קורה אחרי הלימודים?

“במהלך הלימודים,  עברתי במשרת סטודנט כמהנדסת תכן מכני בחברת מעליות והבנתי שזה לא המקום עבורי ואני צריכה לחפש את דרכי בעולם הרכב.
בתקופה ההיא חיפשתי עבודה, ובאחד הימים קיבלתי פניה מחברת המזרח (יבואני יגואר ולנדרובר), עם משרה פנויה לתפקיד של מנהלת הדרכה”.

מהי מנהלת הדרכה?

“מנהלת הדרכה בחברת יבוא רכב, אחראית על עשרות עובדים, מעבירה הדרכות טכניות ובונה מערכי הדרכה.

כל יצרן רכב מציג בפני היבואן, זה שמייצג אותו, סטנדרטים קשיחים מאד, שכוללים את כמות ורמת הידע שנדרשת מאנשי הטיפול.
אני הייתי נוסעת לכל מרכזי הייצור והפיתוח של היצרן על גבי הגלובוס, לומדת את הרכבים והמערכות וחוזרת לישראל, כדי להעביר את הידע הזה הלאה.

בכל פעם שהושק דגם חדש, מערכת הנעה חדשה או חידושים טכנולוגיים אחרים,  הייתי בונה מערכי הדרכה לאנשי הדיאגנוסטיקה, השירות והמכונות, כך שידעו לטפל כראוי ברכבים שמגיעים למרכזי השירות”.

האם זיהית שינויים בענף הרכב לאורך השנים?

“בטח.
בעשור האחרון, הטכנולוגיה בכל הרכבים התעצמה, והיום כל נהג כבר יכול לראות את זה.

כל רכב חדש כולל רכיבים חצי אוטונומיים,  מחשבים וקווי תקשורת ברמה גבוהה. ממש צריך להיות חצי מהנדס כדי להבין איך לבחון בעיות ברכבים כיום.

וזה בדיוק היה התפקיד שלי: להיפגש עם מכונאים, להציג את המערכות והטכנולוגיות החדשות; להיפגש עם אנשי השירות, להדגיש את נקודות החוזק ברכבים המתקדמים, כך שניתן יהיה להציג אותן ללקוחות פוטנציאליים; להיפגש עם אנשי הדיאגנוסיטיקה, להכיר להם את החידושים במערך האבחון.

בקיצור, הצלחת היתה מלאה”.

זכור לך אירוע אחד משמעותי בתוך כל העשייה?

“במסגרת התפקיד הייתי אחראית על ביקורת סטנדרטים.
זה אומר, שכל יצרן מגדיר ליבואן, איך הוא רוצה שיראו מרכזי השירות באופן ויזואלי.

היצרן מפיק ספר הדרכה מאד מסודר ואחיד, בן מאות עמודים, שמדריך איך מרכז שירות נראה: מכמות וסוג הכלים בקיט העבודה, ועד למיקום של תג השם על החולצה.

מעבר לכך, היצרן מבקש מכל מנהל הדרכה במדינה, סטנדרטים אחידים גם במרכז ההדרכה, מרמת הליפט להדגמה ועד למאווררים לפינוי גזי פליטה של רכבים בחדר ההדרכה, מגודל מסכים ואיכות כסאות הישיבה למודרכים ועד לסוגי מכשירי האבחון הקיימים.

הוטל עלי למצוא לוקיישן הדרכה כזה בישראל.

מגבלות התקציב לא אפשרו לנו להקים מרכז הדרכה מאפס, ואני נדדתי למיקומים שונים בישראל כדי למצוא מרכז הדרכה מתאים לדרישות.

באחד הימים הגעתי למכללת אמי”ת פתח תקווה.

למי שלא מכיר, אמי”ת פתח תקווה הוא כפר נוער, אליו מגיעים ילדים ממקומות שונים בישראל.

במכללה לומדים הנערים והנערות גם בכיתות גבוהות – יג’ ויד’. באופן מסורתי, הבנים הולכים למגמות רכב והבנות הולכות לתעשייה וניהול.

מאחר וזה מקום שמלמד לימודים מקצועיים, נבנה שם מרכז הדרכה מאד מקצועי.

וכך, מצאתי את מרכז ההדרכה שלי ובמקביל, התחיל רומן עם המכללה”.

איך שיתוף פעולה בין כפר נוער ליבואן רכבי יוקרה נראה בפועל?

“מנהל המכללה הציג לי את מרכז ההדרכה, ותוך כדי שאנחנו מדברים אני רואה את החבר’ה, התלמידים, מציצים אלינו, באים לבדוק.

התחלנו לדבר. וכך התחיל הקשר עם הילדים במקום.

להדרכה הראשונה של חברת המזרח באמי”ת, הגענו עם 5 לנדרוברים ויגואר ספורט. כל רכב שווה בממוצע מיליון ₪.

הילדים היו בהלם.

תארו לכם מצב בו ילדים בכפר נוער רואים חבורה של טכנאים לבושים יפה, עובדים על רכבי יוקרה נוצצים ומקבלים הדרכה משויפת ומסודרת, ותוך כדי תנועה אני רואה את כל הילדים מסתכלים מהחלונות על הרכבים, נדחפים כדי לזכות בהצצה.

כדי לאפשר לילדים גישה, נשארתי בהפסקות ליד הרכבים, והזמנתי אותם להציץ מקרוב.

קשה היה לפספס את הניצוץ בעיניים.

זוכרת שאמרתי לעצמי, ‘הילדים הגיעו לכאן מכל מיני נסיבות. אבל ברור שיש כאן יהלום שאפשר לעבוד איתו’.

החלטתי בסוף כל הדרכה חודשית, להשאיר את הרכבים עוד יום, ולהעביר הדרכות לחבר’ה בכפר, על רכבים יוקרה וטכנולוגיה גבוהה.

קבוצה מובחרת של ילדים נבחרה בכל פעם, וזומנה להדרכה מקצועית.
הם נגעו, הגיעו, הצטלמו, שמעו מוזיקה ועשו חיים ליד הרכבים המרגשים האלה.

והפיילוט הראשוני הפך לשגרה.
בכל פעם שהייתה לי הדרכה, היינו בוחרים תלמידים מסוימים, קוראים להדרכה ‘הצ’ופר של חן’, ונתנו להם להתנסות על רכבים משוגעים, למשל, רכבים חשמליים, שיודעים לעבור מאפס למאה תוך 3 שניות.

הסיפור הזה הלך מדהים.

תוך כדי הבנתי שיש פער לתלמידים בשפה האנגלית.

ככל שהטכנולוגיה הולכת ומתקדמת, העבודה הופכת לעבודה באנגלית.

הטכנאים צריכים לתקשר עם היצרן (בספרות מקצועית באנגלית – מיילים או מציאת פתרונות בספרים) ולתקשר עם חו”ל. הכל באנגלית.

אז שמתי לב שיש פה נושא, שמוסדות החינוך לא שמו עליו דגש.

בשיתוף חברת מומנטום, החלטנו להקים סאמר סקול באנגלית לתלמידי הכפר: 10 מפגשים בהם ילמדו אנגלית, ילמדו לאהוב את השפה, יישרו קו ובעיקר, יתכוננו למבחן הגדול של החיים: השתלבות בעולם עבודה”.

את והילדים שומרים על קשר?

“עד היום. גם שנים אחרי.
חלק מהם כבר התגייסו לצבא, והכי מרגש שיש בהם כאלה שביקשו להגיע דווקא לתפקידי הדרכה על ענף הרכב בצבא, ממש כמו התפקיד שאני ביצעתי מולם לפני הגיוס”.

איך הגעת לאקומושן?

“לכל אחד כבר ברור, בכל מה שנוגע לטכנולוגית תחבורה – ישראל על המפה. אפשר למצוא המון מערכות חכמות ישראליות מוטמעות בכלי רכב בינלאומיים.

אחרי שנים בתחומי ההדרכה, זיהיתי בי משיכה לעולמות ההיי טק בענף הרכב.

והתחלתי שוב לחפש את דרכי. מצד אחד, התואר והניסיון שלי אינו בעולמות ההייטק, מצד שני, יש לי הבנה מעמיקה מאד במרכזי שירות, בעולמות טיפול, במה שמתרחש מאחורי הקלעים.

החלטתי ליצור קשר עם אורלי, מנכ”לית אקו מושן דאז, לפגישת קפה בלתי מחייבת. שמעתי והשמעתי, ואחרי 6 חודשים קיבלתי ממנה טלפון – התפנתה משרה של מנהלת קהילה בארגון”.

מה עיקר העבודה שלך כיום?

“יש לנו בישראל כ- 600 סטארטאפים שמתעסקים בתחום הסמאט מוביליטי, שזה כולל חיישנים, רדארים, מצלמות, שירותי ניידות, רחפנים, לוגיסטיקה, שילוח, סוללות, ניהול אנרגיה – בקיצור, קשת רחבה מאד של ורקטיקלים.

אני עובדת עם הסטארטאפים – לומדת מה הצרכים שלהם, מייצרת להם הזדמנויות שונות, הצוות ואני עוזרים להם למצוא משקיעים, למלא פערי ידע, לארגן אירועים ולהביא תכנים ולעזור להם למעשה, לקפוץ לשלב הבא.

המטרה שלי היא לקרוא את הקהילה ואת הטרנדים, להבין לעומק את הצורך, ולעזור לתעשיית הסמארט מוביליטי בישראל להתברג בטופ של התעשייה העולמית”.

לדעתך, צוותי הטיפול במרכזי השירות מוכנים למהפכה הטכנולוגית?

“העובדים של עתיד ענף הרכב, הם חומר גלם נדיר ויקר ערך. הם צריכים להיות סופרמנים שיודעים ללהטט בין מערכות שונות, להתעדכן כל הזמן בחידושים ולדעת לטפל ברכבים שמתפקדים כמו מחשבים משוכללים.

לא פשוט בכלל.

במסגרת התפקיד שלי, אני מזהה פער בין הטכנולוגיות הגבוהות שנכנסות לענף, לבין צוותי העבודה במרכזי השירות שאמורים לטפל ברכבים.

האתגר שלנו – ממש של כל אחד שמתכנן מהלכים אסטרטגיים בענף – היא מצד אחד למצוא עובדים שאוהבים ויודעים לטפל ברכבים, ומצד שני, להכין אותם לעולם טכנולוגי גבוה.

זה שילוב חשוב מאד, ונדיר מאד, שעל כולנו לעשות הכל כדי לממש אותו בהקדם האפשרי”.