ענף הרכב מתאים לכל אישה, בכל גיל ובכל שלב. אם היא רק רוצה.
היא הגיעה ללימודי הנדסאי רכב לגמרי בטעות, ומאז הבינה: בעצם, השם שלה היה רשום על המסלול הזה כבר מזמן. הכירו את אתי בר לוי – הנדסאית רכב במחלקת חשמל ודיאגנוסטיקה בחברת תשתית, שממליצה לנשים לחשוב ברצינות על הענף.
יש לכם 3 דקות? מחכה לכם פה סיפור מעורר השראה על אומץ, אמונה ואישה אחת בלתי שגרתית בעליל!
אתי, שנתחיל?
“אני אתי בר לוי, מקיבוץ מצר.
סיימתי את לימודי הנדסאי רכב בפברואר 2023, ברופין ומיד הצטרפתי לחטיבת תשתית במרחב צפון. במסגרת תכנית של “עתידאים” שמומנטום שותפה לה, הסטודנטים עוברים ראיונות עבודה אצל יבואני הרכב המובילים בישראל, מתקבלים ליבואן ש”מאמץ” אותם, ומתחילים לעבוד פעם בשבוע במקביל לתוכנית הלימודים. אם עמדנו בתנאי התוכנית, אנחנו מתקבלים לעבודה באופן מלא בסוף הלימודים. וזה מה שקרה במקרה שלי.”
מהיכן את מגיעה? מה הרקע הקודם?
“בשנים האחרונות עבדתי במוסך בקיבוץ שלי, בתור מנהלת המשרד.”
ומה, התאהבת?
תמיד אהבתי את התחום המכני. בואי נאמר שהייתי מחוברת יותר לתחום המכני, מאשר למשרדי 😊
מצאתי את עצמי יוצאת למוסך ורוצה ללמוד ולדעת ולגעת.
בכל פעם שהיו לי כמה דקות, בין קבלת לקוחות, לפתיחת כרטיס וסגירת כרטיס, טיפול במלאי ושיחות עם ספקים – הייתי יורדת למשטח העבודה.
לקחתי רכבים לטסט, שיחקתי עם מולטימדיה ותיקנתי תקלות של שעונים. ככל שעבר הזמן הבנתי שאני רוצה יותר.
הרגשתי, שלא מספיק לי רק להזמין את הפלאגים. אני רוצה לדעת מה זה פלאג ולמה הוא מיועד.
אבל זה אפילו לא רק זה.
הייתה לי בעיקר אג’נדה פנימית, בעיקר מול לקוחות נשים שבאות אלי.
בעידן שלנו, יש עדיין הרבה חוסר ידע וחוסר הבנה של נשים בעולם הרכב. נשים נכנסות מראש למוסך עם חשש שמנצלים את זה.
לכן, היה לי חשוב בתור מנהלת המשרד לקחת את הלקוחה, להראות לה את האלמנט שהתקלקל. היה לי חשוב להעצים אותה, שתדע איך הוא נראה ולמה צריך להחליף.
בסך הכל, ככה הייתי רוצה שיתייחסו גם אלי.”
אז את מנהלת משרד של מוסך. מתי את מבינה שאת רוצה משהו אחר?
“באיזשהו שלב הבנתי, שזהו. אם אני לא אביא את השינוי, לא יהיה שינוי.
אזרתי אומץ והתפטרתי.
התחלתי להתעניין במגמות רכב, כשהשאיפה היא ללכת על קורס ערב. קליל כזה.
אז הרמתי טלפון למכללת רופין.
בטעות או שלא בטעות, הגעתי למחלקת הנדסאי הרכב.
רק להסביר, לימודי הנדסאי רכב, זו ממש לא תכנית ערב קלילה.
ככל שהתארכה השיחה מול המנהלת האדמיניסטרטיבית, נוחת לי האסימון – מדובר בלימודים אמיתיים. מה לי ולזה?
מיד אמרתי – תודה, לא לזה התכוונתי.
והיא, המשיכה לספר.
אז הקשבתי. סך הכל, מה יש לי להפסיד?
מיד נפתח בפני עולם חדש. רעב גדול – ואיתו, חשש גדול.
צריך להבין – אני אמא ל-3 מתבגרים. אני צריכה להיות בבית. אין לי אפשרות להיעלם פתאום לשנתיים ולהעלים במקביל גם הכנסה. מדובר בלימודים ממש תובעניים!
הגעתי הביתה, ישבתי עם בעלי הנפלא, עשינו חישובים כלכליים ואמרנו – את רוצה את זה? הולכים על זה.
פתחנו חסכונות, ונרשמתי ללימודים.”
מאיפה זה מגיע, אתי? המשיכה הזו לעולם הטכני?
“רוצה פסיכולוגיה בגרוש? גדלתי בבית ילדים בקיבוץ. לא היה אף אחד שיכול היה לבוא ולתקן. ידעתי שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לטפל בו. אגב, את היכולת הזו אני לוקחת גם אלי הביתה. אני זו שאחראית על עבודת הידיים. לא מחכה שמישהו יתלה וילון, יקדח בקיר. זה ממקום של – תסתדרי בחיים. אף אחד לא יעשה עבורך.
אבל בעיקר, אני נהנית מזה. אני אוהבת את עבודת הכפיים. אני אוהבת לתקן ולראות במיידי איך מוצר מקולקל עובד יופי.”
את עדיין נחשבת חריגה בנוף?
“מאד. מרכז השירות הוא מקום מאד גברי.
אז אם אני שמה לרגע פמיניזם בצד, אני מודעת לשוני בין גבר ואישה. אישה יכולה להביא איכויות שונות לענף.
הנה לדוגמה, אני צוחקת עם החברים שלי במשטח העבודה ואומרת להם, תנו לי לעשות עבודות של מכניקה עדינה. הידיים שלי יותר קטנות 😊
אני חושבת שלנשים יש גם חשיבה מחוץ לקופסה. אין שחור ולבן, תמיד יש דרך עוקפת. תמיד אפשר לשאול למה ולא לקבל את הדברים כמו שהם. הראייה היא יותר רחבה.”
תמליצי לנשים אחרות לבוא לענף הרכב?
“תראי, אני חייבת לומר – לא תמיד פשוט ולא תמיד כיף.
לא יכולה להגיד לכל אחת, “בואי את יכולה”.
גם אם מבחינה לימודים ומכנית – באמת כל אחת יכולה, הרי שההתנהלות היומיומית בסביבה גברית מאצ’ואיסטית ואפילו קצת מיושנת, היא לא פשוטה.
בכל פעם מחדש וכל יום מחדש, אני צריכה להתמודד עם אמירות של לקוחות בסגנון של – “מה באמת, את עובדת פה? מה, את אישה, את יכולה?”
וגם מבחינת החבר’ה כאן. האנשים שעובדים איתי, מדהימים אחד אחד. אנחנו מגיעים מרקעים שונים, מקומות שונים, דתות שונות, גילאים שונים. ועדיין, יש פה הרגשה של קבלה. באמת מקבלים כל אחד. הרבה סבלנות והרבה הומור. זה מקל מאד את הקשיים של היומיום.
אבל בכל מה שנוגע אלי, יש מן ריחוק מנומס כזה. ממקום טוב! הם באים ואומרים “בואי, אני עוזר לך”, ואני אומרת – “אני רוצה לנסות לבד”; אומרים לי – “תני, אני אעשה”, ואני אומרת – לא! רק תראה לי, אני חייבת לנסות לבד!”
מצד שני, אין לי בעיה לבקש עזרה כשצריך. אני שואלת המון שאלות, לפעמים קצת חופרת, אבל כבר התרגלו אלי ולרוב מקבלים בהבנה.
אז גם אחרי כמה חודשים של עבודה, עדיין יש סוג של דיסטנס. יש להם כבוד, לא רק בגלל המגדר אלא גם בגלל הגיל. אני נראית כמו אמא שלהם, ובואי, הם כל כך צעירים, אני באמת יכולה להיות אמא שלהם.
לא תמיד קל לעיכול לראות אשה, אמא מתחת למשאית, מרוחה בגריז… 😊
אבל מבחינתי, לשכב מתחת למשאית ולהתלכלך, זה חלק מהשלבים שאני צריכה לעבור, בייחוד אם אני מכוונת גבוה.
בשביל להתקדם, ולדעת ולהיות חלק מהתעשייה, חייבים להכיר את המערכת מבפנים.
אז לשאלתך – אם אני ממליצה? תלוי למי.
אם אין לך בעיה להוכיח את עצמך בכל יום מחדש, לעבור עוד פעם את הספק הזה לגבי היותך אישה ‘נשית’ מספיק, אמהית מספיק, בשילוב של קריירה מצ’ואיסטית וקשוחה, אם את חזקה ומאמינה בעצמך – זה אפשרי.
ויותר מזה, אני חושבת שהתעשייה צריכה אותנו, הנשים”.
מה הלאה?
“בשלב הזה, חובת ההוכחה היא עלי. אני צריכה לעבוד קשה, להכיר את השטח.
אם אני חושבת להתקדם לתפקידי הדרכה או חונכות או אחריות על צי רכב או כלי רכב, או קצינת רכב או פיקוח או כל דבר דומה, אני חייבת לעבור את השלב הראשוני הזה.
חייבת לדעת את הפרקטיקה הפשוטה.
אי אפשר לדבר על צמת חוטים בלי לדעת איפה היא יושבת והיכן היא משתלבת. איך אלמנט נראה כשהוא רטוב או מקולקל ומלוכלך.
אם אני צריכה להוכיח את עצמי, אני חייבת לבוא ממקום של ידיעה בטוחה והיכרות רוחבית ועמוקה.
ואין לי בעיה להגיד כל יום וכל היום: “אני לא יודעת. אני רוצה ללמוד.”
מסר לסיום?
“קודם כל, אני כאן בזכות בעלי והילדים. ואני רוצה להגיד להם תודה על זה.
ולגבי נשים שמתלבטות אם להיכנס לענף, אני רוצה להגיד – ענף הרכב מתאים לכל אישה שרוצה, בכל גיל ובכל שלב.
תתנסו. אל תוותרו. אפשר לשלב קריירה, משפחה ולימודים והסיפוק וההצלחה יהיו לכן כל כך משמעותיים. זה יהפוך אתכן לאימהות טובות יותר, לנשים טובות יותר ולאדם טוב יותר ומשפיע.
בקיצור – תעשו מה שטוב לכן ותגדלו. כל הזמן תגדלו.”
